בעוד הקונגרס דן בהצעת חוק משלימה לשעת חירום לסיוע לאוקראינה, לישראל וטייוואן, כמה מחוקקים ופרשנים מתעקשים שארה"ב תוכל לבחור בין התנגדות לסין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה. זה לא יכול. שיתוף הפעולה הצבאי, הכלכלי והדיפלומטי הגובר בין המדינות הללו גורם לכך שפיוס אחת מהן מסייע לכל ציר האוטוקרטיה. המתנגדים לסיוע האמריקאי מגיעים בכמה טעמים. יש מי שמאמין שהאיום שמציבה סין מחייב שארצות הברית תתמקד בהתנגדות לבייג’ינג, ולא למוסקבה. הם אינם מצליחים להעריך כיצד ניצחון רוסי יהיה ברכה למשטרים אוטוקרטיים ברחבי העולם - יותר מכל סין. אחרים רוצים להרוג מימון לישראל, למרות התוקפנות הגוברת בתמיכת איראן בסוריה, עיראק, לבנון ותימן. לבסוף, כמה מבודדים מאמינים שאמריקה יכולה לטמון את ראשה בחול ולהתמקד בעיקר בנושאים פנימיים, כמו הגירה וביטחון גבולות, כאילו אין פשרה אמיתית. בכל מקרה, הם מבינים לא נכון כיצד אינטרסים אמריקאים רחבים יותר קשורים בביטחון של כל אחת ממדינות הקו הקדמי הללו. העדות ליחסים הדוקים יותר בין סין, רוסיה, איראן ואפילו צפון קוריאה ברורות. קח את סין. אמנם זה נכון שבייג’ין מהווה סכנה רצינית לאינטרסים האמריקאיים, אבל סין גם קשרה את עצמה בחוזקה לרוסיה - במיוחד במאבקה למען אוקראינה. גם סין רואה בבירור אינטרס לאומי בהצלחת איראן וצפון קוריאה. בייג’ינג הגבירה את הסיוע לשני המשטרים, כולל טכנולוגיה מתקדמת שניתן להשתמש בה לנשק וכן סחר שעוקף סנקציות אמריקאיות ובינלאומיות. הגיע הזמן להיות מציאותיים לגבי הגדלת שיתוף הפעולה בין יריבי ארה"ב. אם הקונגרס לא יעביר הצעת חוק המעניקה סיוע צבאי וכלכלי לאוקראינה, ישראל, טייוואן ומדינות אחרות בקו החזית, זה יסכן את האינטרסים האמריקאיים בכל תיאטרון. בפרפראזה של שר ההגנה לשעבר דונלד ראמספלד, ארה"ב צריכה להתמודד עם העולם כפי שהוא, לא עם העולם שיש מי שירצה שיהיה.
